קיים לא רק במשפט הפלילי. אך כתפיסה חוקית יש לו משמעות מיוחדת במשפט הפלילי. יש לו מספק הבטים והחשוב ביותר אומר שאין עבירה ואין עונש, אלא, על פי חוק שעמד בתוקפו בעת ביצוע העבירה ושחל עליה גם על פי מקום עשייתה.
אין עונשין אלא ע"פ חוק (אלא אם מזהירים). אין אפשרות להטיל סנקציה על אדם, אלא אם הזהרת אותו שאם יעשה דבר מסוים יענש.
עבירה פלילית נחשבת רק עבירה על החוק של הכנסת(חקיקה ראשית), אלא אם הכנסת הסמיכה. כמו כן, אין להטיל עונש על מעשים שנעשו טרם כניסת החוק (רטרואקטיבי).
כל התנהגות מותקת לאדם, אלא אם נאסרה במפורש ע"י המחוקק טרם המעשה האסור. ביהמ"ש לא מוסמך ליצור עבירות חדשות ע"י פסיקה. הביטוי לכך הוא "אין עונשין מהדין".
אין להרשות ענישה של אדם מכוח פסיקה של בית המשפט.
כל החלק המקדמי והכללי (סעיפים 1-34) של חוק העונשין הוחלף ב 94 ע"י תיקון, הידוע כתיקון מספר 39. היות והתיקון בשנת 94 מאוחר לתיקון 92 כל הוראותיו לא מוגנים, הם בגדר דין חדש, ולכן צריכות לעמוד במבחנים של סעיף 8 (פסקת ההגבלה)
הרחבה:
תוקן בשנת 1994 והחוק הכללי והמקדמי של החוק הוחלפו.
התיקון לחוק אינו מוגן ואינו משוריין לפי חוק היסוד כבוד האדם וחרותו ולכן התקנות שבו מחייבות לעמוד במבחן החוקתי של חוק היסוד.
מדובר בתיקון חוקתי מן המדרגה הראשונה ולכן צריך היה להיות מותאם לדרישות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
סעיפים 1-34 כולל הוחלפו. בסעיף 1 לחוק נאמר תחת הכותרת:" אין ענישה אלא לפי חוק" ובחוק עצמו רשום, "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו".
החוק דורש שהגבלת החירויות שלנו ע"י הטלת איסורים בדבר התנהגויות והטלת עונשים ע"י החרות שלנו. זה צריך להעשות ע"י המחוקק או ע"י חוק של הכנסת. הנאמר בסעיף 1 אינו אלא המשך של הדרישה כעיקרון החוקיות מסעיף 8 " אין פוגעים בחוק זה אלא לפי חוק".
התיקון כיבד את עיקרון החוקיות ההולם את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כיבדו את הצהרתו ללא סעיף 1. העיקרון הפלילי מכיר את עיקרון החוקיות ומסנה לפעול על פיו.
סעיף 8 קובע כי "על פי חוק.." אם המחוקק הראשי מסמיך במפורש את מחוקק המשנה, הרשות המבצעת, להמשיך או להגשים את מעשה החקיקה הראשי ע"י תקנות הרי הוא יכול גם להסמיך את מחוקק המשנה לכפות את הציות לתקנות הללו, ע"י יצירת עברות. אך, חוק העונשין אומר כי במקרה כזה שניתנה הסמכה למחוקק המשנה ההסמכה לא יכולה להיות מעבר לשיעור או מידה שאני קובע. סעיף 2 קובע כי הסמכות להתקין תקנות לביצוע חוק כוללת גם את הסמכות לקבוע עברות על התקנות ועונשים על עשייתן, ואולם עונש מאסר שנקבע בתקנה, "תקופתו לא תעלה על 6 חודשים ואם נקבע עונש של קנס לא יעלה שיעורו על הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא ניקבע לו סכום קבוע" .
אנחנו מסמיכים להמשיך את מה שהכנסת התחילה, לפי סעיף 2, אם הסמכנו את מחוקק המשנה ( כלומר את השר) להתקין תקנות בתחום הרלוונטי לתחומו הרי חלק מההצלחה של הגשמת אותם חוקים, חלק מהרעיון שהשר יוכל לבצע את החוק, זה היכולת שלו לכפות את התקנות שהוא מתקין ע"י עונשים.
סעיף 2 אומר שאם הסמכת אותו להתקין תקנות תקרא כאילו הסמכתי אותו גם להתקין עברות אך במקרה כזה העברות לא יכולות להיות חמורות ממידה ( לא יעלו על 6 חודשי מאסר).
אנחנו לא מוכנים להפקיר את גורלנו בידי שרים שיקבעו לנו מה מותר ומה אסור, בשביל זה יש חברי כנסת ולכן אם אין ברירה ואתה נותן לו סמכות לפחות ישנה המידה.
אחד ההבטים הקשורים באותו חוק, היוצא תחת ידי הכנסת, הוא זה שיכול להטיל עלינו עונשים ולהצר את חירותנו, חוק המאפשר לכל אחד מאיתנו להבין מהו אותו איסור שהוא מטיל עלינו. הרעיון המרכזי של החוק הוא לשלוח לכול אחד מאיתנו אזהרה ממה להיזהר.
בדרך כלל החוק מנוסח בשפה ברורה, אך לא תמיד ולכן עיקרון החוקיות דורש שחוק פלילי גם יהיה בעל אופי ששולח אזהרה ברורה לכל אחד.
כשמדובר בבהירות שקשורה לשפה, השפה מטבעה לא מדויקת. לכן, על פי רוב השפה ניתנת לפרשנות מתוך ניסיון להבין מה יש בה. במקרה כזה שאנו מנסים לפענח את הכתוב זהו מעשה של בלשנות. אנו מנסים להבין מה התכנים שאותן מילים מקפלות בתוכן. הפרשן המשפטי עוסק במלאכה אחרת לא בלשנות אלא פרשנות משפטית. ישנה אי בהירות הטבועה בשפה, כאשר אנו דורשים בהירות אין לצפות שחוקים יצליחו להיות משוכללים ומדויקים. אם לא יעמדו במבחן הדיוקי הם אינם בטלים. הכוונה לאותם אי בהירות שגם פרשנות לא תסייע. גם הפרשן המשפטי בלוקחו את הטקסט בעיניו, לא מצליח לפתור את כתב החידה. מפני שלאחר הפרשנות , הטקסט עדיין לא ברור ועדיין לא שולח את אותה האזהרה שאנו מחפשים. דוגמא: פסק דין אשד, סעיף 105 לפקודת החוק הפלילי , תקלה ציבורית. מהי תקלה ציבורית? כאשר נדרשו למצוא את התשובה ניסו לחפש במקור, וחיפשו מאיפה הושאל המונח. הלכו לחפש במשפט המקובל ובדקו מה המשפט כולל והאם יש מכנה משותף באמצעותו נבין מה הוא ההזק הציבורי . במשפט המקובל אין מכנה משותף ואין להבין מהפסיקה שבחנה דבר זה. מה עושה אותם להיזק ציבורי? השופטים הגיעו למסקנה שאין להבין מההיסטוריה של החוק על תכליתו ומובנו. יש לציין שבאותם ימים, שנות ה 50, גם אם ימצאו השופטים שהחוק נוגד את עקרון החוקיות בגלל שהוא עמום ולא שולח את האזהרה הנכונה, השופטים לא יכולים לעשות כלום ובטח לא להכריז על בטלותו של החוק. מכיוון, שזהו חוק הכנסת. חוק כזה סותר בהחלט את עקרון החוקיות- הוא סותר את העיקרון המרכזי מה זה חוק פלילי. החוק אינו מסביר ממה להיזהר. השופטים במקרה זה אמרו שאם את תוקפו אנו לא יכולים לבטל אז נצר אותו בדרך של פרשנות, את מידותיו וגבולותיו. אחרי ביקורת כזאת של בית משפט העליון על סעיף 105 נחשוב כי הכנסת תבין את הרמז ותחליפו, אך העובדה היא שהכנסת לא טיפלה בזאת. ב 1977 נפלה לידה הזדמנות לשנות זאת כאשר הוחלפה הפקודה בחוק ישראלי , חוק העונשין.
חוק עונשין ישראלי הוא העתק מדויק של המקור האנגלי . החלפנו את מספרי הסעיפים, תרגמנו לעברית ואותו סעיף 105 שהיתה הזדמנות להוריד אותו נשאר בעודו שם אך כסעיף 198. כעת במקום הזק ציבורי הוא נקרא תקלה ציבורית." העושה מעשה עלול להביא לתקלה ציבורית". השאלה היא מהי תקלה ציבורית? כל דבר כמעט נכנס לקטגוריה זו.
לו היום היינו צריכים לבדוק את חוקיותו של הסעיף היינו אומרים שאין זה החוק שאנו מצפים שיגבילו את חרותנו. סעיף 10 מגן על החוק גם אם מצאנו שהחוק הקודם סותר את חוק היסוד אסור לבטלו.
התשובה תמצא בפסק הדין של גנימת : כאשר לא ניתן לפסול דין ישן בגלל שריונו, נשנה את תכניו. הבעיה שכאן אנחנו לא יודעים מה לשנות.
אם ניתן בדרך של פרשנות משפטית להגיע אל תכלית החוק הוא תקף. זה לא אומר שכדי להבין את האזהרה אין עלי לגשת לעורך דין על מנת לפרשו. לעקרון חוקיות הבט שני לחץ כאן