המשפט האנגלי:היה בסיס מרכזי של המשפט הישראלי (בתקופת המנדט).
אנחנו הרבה שנים המשכנו להכיל על עצמנו את המשפט האנגלי שהיה קיים עוד לפני 1948. ורק ב 1980, הפסקנו סופית את הקשר הנ"ל אל המשפט האנגלי, מאז איננו קשורים למשפט זה.המשפט האנגלי,התבסס במשך המון שנים, על החלטת השופטים. הפרלמנט לא היה כוח חזק, דאג רק לעניינים של עצמו ולא חוקק הרבה חוקים. שאר הנושאים של הסדר החברתי, המשפט הפלילי, הוסדרו על ידי השופטים עצמם. יצרו את הנורמה המשפטית בדרך פיקטיבית. כאשר יצרו את אותה נורמה, שהיתה דרושה להם כדי להכריע בסכסוך שהובע לפניהם, הם המציאו אותה. כאשר הכריזו על הנורמה, הם אמרו שזאת הכרזה פורמאלית, שמאז ומתמיד היא קיימת. שלא יראו אותם כמחליפי המחוקקים, הם טענו שהם חיפשו ולאחר מכן רק הכריזו עליה.
בסוף המאה ה 19 תחילת המאה ה 20, הפרלמנט האנגלי מתחיל לקבל על עצמו את האחריות והסמכויות והוא מתחיל ליצור חוקים, אשר דוחקים לאחור את השופטים, כי כעת החוק נמצא וקיים והשופט אינו יכול עוד להמציא אותו. יש אגד הולך ומרחב של משפט חרות. באנגליה במשך מאות שנים ענשו מין הדין, אנשים נאשמו על עברות נגד המוסר הציבורי ( סברו שהתנהגות זו לא ראויה, הביאו את העניין מול בית המשפט, השופטים קבעו שמאז ומתמיד יש עבירה כזאת).לדוגמת פסק דין \'אשד\' בנוגע לתחבורה הציבורית. היום, עבירה זו קבועה בסעיף 198 של חוק העונשין.
כשאין חוק פונים לבדוק במשפט האנגלי, וגם משם לא ניתן היה ללמוד כמעט כלום- לא ניתן היה למצוא שם מה זה היזק ציבורי.
במשפט הפלילי, האיסורים הם בדרך כלל איסורי "לא"- לא תנאף, לא תרצח וכו\'. עם זאת, לא תמיד יכולה החברה לדרוש מדם לא לעשות משהו, אלא, על מנת להשיג את מטרותיה כחברה, עליה לדרוש מאדם את החיוב- כלומר, כן לבצע דבר מה כדי לשמור על החוק. דוגמא: על ההורה לדאוג לילדיו ולתת להם מזון: " חובה על ההורה לעשות כך וכך.. לא עשה זאת, עבר עבירה וניתן להרשיעו."כפי שניתן לראות ישנם איסורים פליליים המתאפיינים על ידי עשייה, אך נוח יותר לחברה להציב לפרטיה איסורי "אל תעשה", בהם כביכול, אין צורך "להשקיע אנרגיה". צווי עשייה מעיקים ומכבידים על הציבור. על כן, רוב חוקי המשפט הפלילי הם חוקי "המנע מלעשות..." מכיוון שההימנעות היא יותר פשוטה.