1. עבירות ההחזקה- על אדם להימנע מלעשות דבר- האיסור להימצא במצב של החזקת דבר. הרכיב ההתנהגותי בעבירה אינו פסיבי, כאשר מדברים על החזקה יש נטייה לחשוב שמשום שברשותנו נמצא דבר האסור להימצא המחוקק מפליל את אותה התנהגות. המחוקק מכוון להתנהגות שמאפשרת לאדם לשלוט שליטה בדבר שאסור היה לו לשלוט בו. דוגמא: עבירות הסמים סעיף 7א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) 1973- החוק אוסר על כל אחד מאיתנו להחזיק שלא כדין ברשותו סם מסוכן (ישנו פרוט מהו סם מסוכן שאסור בהחזקתו). איך אדם נחשב כמחזיק בסם? במרכז ההתנהגות עומדת השליטה של אדם על אותו סם אסור, למונח ההחזקה יש הגדרת מחוקק בסעיף ההגדרות שבחוק העונשין ס' 34 כד – בסעיף נפגוש את מונח ההחזקה :"החזקה היא שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר , או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו, בין אם לאו ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חברה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ..."- מהגדרה זו עולה שכדי להיחשב כמחזיק בדבר שאסור להחזיק בו, אדם צריך שתהיה לו שליטה באותו דבר אסור בהחזקה. לעניין השליטה, זה לא חשוב שאותו חפץ ימצא דווקא אצלו (ברשותו הפיזית) אלא יכול להימצא במרחק עצום ממנו ובכל זאת יחשב כשולט באותו דבר אם הוא יכול לקבוע באופן אפקטיבי מה יקרה לאותו דבר. הסמים יכולים להימצא במדינות אחרות ובכ לזאת יחשבו אותנו אנשים כמחזיקים בסמים כי הם שקובעים מה יקרה לאותם סמים.
מבחן השליטה האפקטיבית- יכול שהאחזקה תהיה בידי יחיד אך ייתכן שתהיה מאוחדת בידי מספר אנשים, החזקה קולקטיבית, במקרה כזה, כדי שכל אחד מהם יחשב כמחזיק במשותף מבחן השליטה צריך לקבוע שלכל אחד מהם בנפרד יש את היכולת לקבוע מה יקרה לאותו דבר אסור בהחזקה.
לא די בכך שמוצאים במקום השייך לאדם מסוים דבר שאסור היה לו להחזיק בו. דוגמת החזקת הסמים, לא די בכך שהסם ימצא בביתו של האדם אלא יש להוכיח שהסמים נמצאו שם בידיעתו ובהסכמתו של אותו אדם. ככל שהמקום שימצא הסם יהיה יותר אינטימי לאדם כך נוצרת חזקה שהחפץ מצוי שם בידיעתו ונותר הנטל על האדם לסתור את הטענה. בדרך כלל ההנחה המקובלת היא שאם דבר נמצא בביתו של אדם , הוא נמצא שם בידיעתו ובהסכמתו אלא אם הוא מתגורר בביתו עם אנשים נוספים. דוגמא: רכב שנתפס במצלמה, חזקה על רכב שנתפס מי שנסע בו הוא בעליו, אלא אם כן מוכיח הבעלים שלא כך (פסק דין מודיעים), שמי שלקח את הרכב לקח אותו שלא בידיעתו.
עברות נמשכות- ניתן להאשים אדם על כל רגע שהוא ממשיך להחזיק בדבר האסור להחזקה, גם אם בנקודת זמן מסוימת הפסקת להחזיק זה עדיין לא מבטל את מה שעשית קודם באותם זמנים שכן החזקת.
2. עבירות המיצב- סטטוס- הרעיון הוא לאסור על אדם להימצא במצב מסוים- יש עם הדבר בעיה כי האדם לא עשה כלום ואין סיבה להפללתו זוהי שוב התנהגות פסיבית. עבירה של חברות בהתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 147 לחוק העונשין :"מי שמלאו לו 16 שנים והוא חבר להתאגדות אסורה ....דינו מאסר שנה"- אני מוענש על כך שאני חבר בהתאגדות אסורה. החברות יכולה להיות פסיבית לגמרי, מעצם הסכמתי להיות חבר. יאשימו אותו על כך שגרם בניגוד לאיסור, להימצא באותו סטטוס שהחוק אוסר להימצא בו, נתת את הסכמתך לעשייה. מי שבן פחות מ 16 אין עליו איסור זה, עליו לעשות מעשה פוזיטיבי , לעשות את הדרש כדי להפסיק להיות חבר באותה התאגדות בהגיעו לגיל 16. יש פה עברה מחדלית, עליך לעשות מעשה בהגיעך לגיל 16, על מנת לא להיות חבר. מעל גיל 16- לא לעשות פעולה פוזיטיבית על מנת להיות חבר. ההתנהגות הקודמת לסטטוס היא בעצם האסורה.
עבירת התוצאה- אינו רכיב נדרש בכל עבירה או חייב להימצא בכל יסוד עובדתי, זה משמש את המחוקק להגן על אותו אובייקט שקבע להגן. התוצאה, לפי פלר, מתאפיינת בדרישה שאותה תוצאה תגרום נזק פיזי לאותו אובייקט מוגן להבדיל מנזק חברתי. במקום שהנזק הוא חברתי לא עומדים בפני עבירה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית שפעמים מלווה במטרה אסורה לדוגמא: עבירת הריגול. מי שמוסר ידיעה למי שאינו מוסמך לקבלה ,בכוונה לפגוע בבטחון המדינה הוא עובר עבירת ריגול ודינו 10 שנות מאסר. ההבדל בין עבירה תוצאתית להתנהגותית – היא שהעבירה התוצאתית- העבירה אינה משתכללת אלא אם הוכחת שבאמת היתה פגיעה פיזית באותו אובייקט. כשהאובייקט הוא חברתי- פגיעה בביטחון המדינה לא צריך, כדי להרשיע אדם בעבירה כזאת שאותו אדם ,הגשים את מטרתו די בכך שהיתה לו מטרה לפגוע בביטחון המדינה בין שהצליח ובין שלא.
איבה ומדנים לא בהכרח תלויה בתוצאה- די בכך שאדם שם לו למטרה לגרום לאותה תוצאה, אין דרישה לגרום בפועל לתוצאה. לא ברור איך מוכיחים מדנים.
בעבירות המטרה המחוקק לא תמיד מגן על האובייקט החברתי אלא רוצה למנוע סכנה פוטנציאלית לאותו אובייקט חברתי (בין שזה ביטחון המדינה או הלכידות החברתית-ג'בארין). כשמדובר במטרה אין צורך להוכיח הגשמתה, בעבירה תוצאתית לעולם חייבים להוכיח הגשמתה.
ס' 448- הצתה – עבירה תוצאתית. אדם ששם לו יעד לפגוע בביטחון המדינה, בין שמצליח ובין שלא יש להענישו.
עבירה מחדלית היא צורה של עבירה התנהגותית- ההתנהגות יכולה להיות בדרך של מעשה או מחדל.
ס' 345- עבירת אינוס- עבירה התנהגותית, הבעילה היא לא מעשה תוצאתי. ס' ב: דין האונס יהיה 20 שנה 3- תוך חבלה גופנית. אם יעמוד באחד מקריטריוני ההחמרה דינו יהיה חמור יותר.
עצם העובדה שהפרת את זכותה של האישה להחליט על גופה – עבירה התנהגותית בלבד וניתן לצאת חובת הסעיף כשתוכיח שנוצרה בעילה בהסכמה.
מגע עם אדם שלא בהסכמתו בלי קשר לנזק שנגרם- באמצעות פנס מכוון את עלומת האור אל האדם ופוגע בו בכך זוהי עבירה של תקיפה.
המחוקק מגן על האדם שלא יעשה בו דבר בניגוד לרצונו בין שנגרם לו נזק ובין שלא. עלי להיות מודע שהאדם אינו מסכים. ישנה עבירת תקיפה שאינה קשורה לתוצאה. רוב עבירות התקיפה הם תוצאתיות כי למחוקק יש רצון להגן על העובדה שלא אפגע פיזית.
ס' 329 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה – עבירה תוצאתית. מתוך כוונה להפוך את האדם נכה או בעל מום אני פוצע אותו מתוך כוונה שישאר נכה. אם כך הדבר אני עובר עבירה תוצאתית של חבלה בכוונה מחמירה. אפשרות ראשונה: כאשר הדבר הוא נסיון הוא מעניש כאילו הצליח לו אפשרות שניה: כשרוצים להפוך מישהו לנכה או בעל מום ואני יורה כלפיו ולא הצליח לי התוצאה לא התגשמה ודי בכך שאתה מנסה. מרשיעים אותו כמו הריגה.
גורם שלא כדין להתפוצצותו של חומר נפיץ- די בכוונה.
יש פעמים שאדם מודה רק עקב לחץ החוקרים ולאחר מכן במשפט מנסה להוכיח את חפותו, לכן על מנת למנוע ויכוח מה קרה בחדר בחקירות כיום מצלמים את החקירות כדי לוודא שלא היה לחץ מיותר ומוגזם על האדם להודות בדבר שאינו נכון.
329 בחלקה האחד זה עבירות נסיון שהמחוקק מתייחס אליהם כעבירות מושלמות- גם אם לא הפך את האדם לבעל מום אך עשה פעולות אסורות ובחלקה האחר 329 א1 עבירה תוצאתית מושלמת שרק אם אדם פצע את זולתו או פגע לו חבלה חמורה מתוך כוונה לעשותו נכה או בעל מום.
עבירה תוצאתית מתייחדת בכך שאמורים לפגוע כדי להפוך לעבריינים והפגיעה מותנת באיסור של פגיעה פיזית באובייקט האסור.
הקשר שצריך להתקיים בין ההתנהגות לבין התוצאה האסורה בסעיף- האם באמת ההתנהגותי היא שהביאה לאותה תוצאה שאסורה על פי הסעיף= קשר סיבתי. בוחנים את הקשר הסיבתי כי ידוע שפעמים לא בהכרח ההתנהגות שאנו בודקים היא שהביאה לתוצאה, יכול להיות שגורמים אחרים התערבו על מנת להשפיע על אותה תוצאה. יכול להיות שבמקביל אלי פעלו עוד אנשים ושהתנהגותם גרמה לתוצאה זו. לדוגמא: אדם המתכוון לקטול את זולתו, יורה בראשו, הוא אינו יודע שרגע שלפני שהוא ירה בראשו אותו אדם לקה בליבו ומצא את מותו מהתקף לב. ברור שאם היה בחיים ירי בראשו היה צריך להוביל למסקנה שיש כאן עבירת רצח, השאלה היא האם התנהגותו זו היא שהביאה לתוצאה? במידה ופגעתי באדם והוא אינו מוכן לקבל טיפול רפואי, או אם הבאתי אותו לבית חולים ולא מאבחנים את סוג הפגיעה (פגיעות פנימיות) ובסופו של דבר מוצא את מותו מאותם בחינות שלא אובחנו.
גורמים משלימים- שילוב כל הגורמים יחד הביא לתוצאה
גורמים מצטברים- כל גורם בפני עצמו יכול היה לגרום לתוצאה האסורה וכל גורם כזה מצטבר לזולתו.