ראוי לו לפרשן לחפש אחר דרך להגביל ככל שניתן את תכולתו של החוק הפלילי, תכולת האיסור.
גישה זו נקראת גם "הפרשנות הדפקנית" או "הפרשנות המצרה" תכליתה להתנות לאותה הוראה את המובן היותר נוח , שיהיה יותר נוח לעומד לדין, לנאשם.
יותר נוח= אותו פרוש המקל עם הנאשם.
מאוחר יותר, כאשר הגיע אל בית המשפט העליון השופט ברק ובעיקר כשנטל על עצמו לכתוב את תורת הפרשנות של מדינת ישראל, הסתייג מהגישה המצרה, מכללי הפרשנות שהוכתבו במיוחד למשפט הפלילי הוא אמר שהוראת החוק הפלילי ככזו אינה שונה מכל חוק אחר וכל חוק כולל החוק הפלילי צריך לפרש אותו לא באופן רחב או צר אלא על פי תכליתו. ההבדל בין המונח ברווח קודם – כוונת המחוקק לבין- התכלית הוא הבדל של מצבי צבירה שונים.כוונת המחוקק- אליה הורגלנו במשך שנים, התבקשנו כדי להבין מה כתוב ללכת אל המחוקק ולהבין את כוונתו, ללמוד את כוונת המחוקק וכך תדע למה התכוון באותו ביטוי שאתה מנסה לעמוד על טיבו.
ברק הסביר כי כוונת המחוקק הוא מושג חמקמק, במובן זה שאינך יכול לדעת למה בעצם מתכוון המחוקק, הרי השאלה הראשונה היא מיהו המחוקק שאת כוונתו אנו מנסים לפענח.
במקרה החוק הישראלי מדובר על 120 חברי כנסת, שלמרות שלא כולם פעילים בחקיקה , אך גם אם נדע מי הם אלו שנטלו חלק ביצירת חוק מסוים, כשעוקבים אחרי שלבי החקיקה מתברר שעל פני השלבים עצמם מאז אותו חוק הונח בפני ועדה של הכנסת ועד שהוא מובע לאישור בקריאה שלישית מטפלים בו אנשים שונים (בוועדות, במליאה) כיצד נדע את כוונתם? כאשר הם מרימים את ידם הם לא תמיד מסבירים למה הם חושבים ככה.
לפעמים הם מנדבים לנו אינפורמציה למה הם מסתייגים מהוראה זו או אחרת.
כאשר מנסים לחבר את אלא שהתבטאו והחיבור של אלה שלא התבטאו ולנחש מה כוונתם לא בהכרח אתה יוצא יותר משכיל בהבנת מה הכוונה.
לנסות לאתר את הכוונה ההיסטורית של המחוקק הוא דבר חמקמק והפכפך ואין סיבה לעשות זאת. המהלך הנכון , על פי ברק, זה כאשר החוק עוזב את בית היוצר שלו והופך להיות חוק, אין עוד ללכת לשאול את המחוקק מה כוונתו, יותר נכון לנסות להבין מה היתה התכלית, למה נזקקו לחוק זה כדי לקדם את המטרה או האינטרסים שהחוק בא לקדם- מה היתה התכלית?
התכלית לא בהכרח חופף לכוונת המחוקק. תכלית זהו דבר אובייקטיבי להבדיל מדבר המחוקק שהוא דבר סובייקטיבי.
ברק אומר כי אין שום כללים מיוחדים לחוק הפלילי מבחינת הדין הפלילי כשבאים לפרשו.
אם רוצים להבין את החוק הפלילי תדע את תכליתו ומן הסתם מכך תתקדם מבחינת מובנו של האיסור הפלילי.
ברק מסכים שגם באיסור הפלילי פעמים חושפות בפנינו יותר מתכלית אחת. הפרשן המשפטי יכול לאתר יותר מתכלית אחת שהחוק בא לשרת. אם אכן הגעת למצב שיש מספר תכליות שעולות על הדעת ועליך להחליט איזו התכלית שלדעתך מקדמת את אותו איסור פלילי רק אז תבחר את התכלית היותר נוחה לנאשם (המטיבה עימו).
בשנת 1994 בתיקון הגדול , קיבל עיגון בתיקון וכיום ניתן למצאו בסעיף 34 כ"א תחת הכותבת פרשנות :" ניתן דין לפרושים סבירים אחדים לפי תכליתו יוכרע העניין לפי הפרוש המקל ביותר על מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".
איך יעשה זאת מבחינת הכללים?
השופט יניח כי גם אם הדבר לא כתוב במפורש, כי המחוקק תמיד מתכוון בכל הוראת חוק היוצאת תחת ידיו , מתכוון להביא לידי ביטוי או לקדם באמצעות אותה חקיקה את אותם עקרונות וכללים של מדינת ישראל, את אותם חירויות אדם שמדינת ישראל עגנה עליהם- "המטריה הנורמטיבית" הסוככת על פי כל חוק גם אם זה לא מופיע כך במפורש.
השופט שואל את עצמו :האם התכוונה הוראת חוק זו להיות שוויונית דמוקרטית מגינה על חירויות האדם שלנו? אם הוא שולל עלינו להבין מכך שהוא התכוון לקדם את אותם ערכי בסיס שהם נר לדמוקרטיה הישראלית.כללי הפרשנות קשורים לנושא הספק- אתה מפרש חוק ויש לך ספק –הנאשם נהנה מהספק. נושא זה בפלילים לא קשור לפרשנות. נושא הספק קשור במידות ההוכחה, בשאלה איך מוכיחים אישום פלילי? ולאיזה דרגה של וודאות צריך להגיע כדי להשתכנע בחפותו של אדם?
אם השופט בודק את הראיות בסוף המשפט ולדעתו לא השתכנע באותה מידה של מעבר לספק סביר זהו אינו עניין של פרשנות. הכללים אומרים שאם יש ספק התביעה לא עמדה בנטל מכיוון שהיא זאת צריכה לשכנע מעבר לספק סביר ואם היא לא עמדה בנטל – הנאשם ייהנה מכך.
סעיף 34 כ"ב :" לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם הוכחה מעבר לספק סביר" – זוהי רמת ההוכחה של המשפט הפלילי. אם קיימת אפשרות של ספק : "התעורר ספק סביר שמא קיים ספק סביר ..." אומרים לו שמותר לו להתגונן בכל הגנה שהחוק מכיר, אחרי שהוא מתגונן השופט בוחן את שני הצדדים והוא צריך לשאול את עצמו באשר לטענת ההגנה האם זה באמת לא ייתכן שמה שהנאשם אומר קרה. אם הוא מחליט שהוא לא יכול לשלול לגמרי שלא היתה הגנה עצמית= יש לו ספק, ספק זה יפעל לטובתו של הנאשם כאילו הוכיח את ההגנה. התביעה צריכה לסלק כל ספק סביר. הספק לא קשור בפרשנות אלא בקיומן של עובדות (או קיומה של הגנה).