הרבה שנים חשבו לאמץ גישה זו, משרד המשפטים קיבל רגליים קרות והחליט להחליף את המושג ל"עונש מופחת" ולא "אחריות מופחתת" במקום לשלוח את האיש למאסר עולם חובה ,ניתן לבית המשפט שיקול דעת לגזור עליו עונש מופחת מעונש החובה.
סעיף 300 – 300 א- ניתן להעדיף עונש קל במקום הרצח.
1954- ישראל הצטרפה למדינות שביטלו את עונש המוות, כדי להחליף את
העונש בעונש הומני התפשרו שהעונש יהיה עונש מאסר עולם חובה.
סעיף 300 אומר שבמקום זאת ניתן להפחית אם יוכיחו לבית המשפט את אחד המצבים הבאים שבגללם עשה את אשר עשה, ניתן להפחית את עונשו בלבד (לא את אחריותו) .
מקרה כרמלה בוחבוט אשר הרגה את בעלה .
הפרקליטות היתה צריכה להחליט במה היא תואשם. היא עשתה זאת בכוונה תחילה לא היה על כך ספק, אלא שהיה לה הסבר: שהיא רצתה להימלט מההתעללות הבלתי נפסקת. הפרקליטות היתה צריכה להחליט או רצח או הריגה.
הרשיעו אותה בעבירת הריגה, והיא הגישה ערעור בבית המשפט העליון. השופטת דליה דורנר הפחיתה את העונש ל 3 שנות מאסר בלבד , אמרה שהטרגדיה גדולה בכל מקרה והחברה לא צריכה להוסיף משלה על עניין זה.
סמל באסוף, ירה למוות באביו שהתעלל בו ובאמו, גם לגביו גילו התחשבות על ידי המרת סעיף האישום לעבירת הריגה ולא רצח.
מקרים אלו, כיום, חוזרים ונשנים ולא ניתן שוב לעשות זאת.
אין להניח שהפרקליטות תמהר להגיש כתבי אישום כלפי מצבים אלו בעבירת הריגה אלא יגישו אישומים שלדעתם הם רצח בכוונה תחילה. סעיף 300 מדבר על מס' מצבים כאשר אחד מהם הכתוב בסעיף קטן ג. המחוקק נותן דעתו על הבן המוכה או האשה המוכה. ההתחשבות לגבי מצבים כאלו תבוא לידי ביטוי ע"י הפחתת עונש ולא אחריות. הפרקליטות לא תפחית אחריות.
יש מבחינת סטיגמה הבדל בין רוצח להורג. אשה שהרגה את בעלה ומוציאים אותה כרוצחת בכוונה תחילה שונה בתכלית האישום מהריגה.
רצח אין בו כדי ללמד על התחשבות החברה חוץ מהעונש.
האישה המוכה בדר"כ מגיבה לא בזמן המעשה אלא לאחר שהמעשה הסתיים.
סעיף 34 ח "היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה"- הכוונה למצב של דחף לאו-בר כיבוש. ההתחשבות בהם היום היא דרך סעיף 300 אך רק בעבירת רצח. אם אדם רצח את זולתו (300א) "בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בשכלו .. הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת".
34 ח מדבר על היה חסר יכולת של ממש ואילו סעיף 300 אא מדבר על הוגבלה יכולתו של הנאשם מבחינה ניכרת. ישנה התחשבות באדם מופרע שבשל הפרעתו התקשה להבין את מה שקורה סביבו אך לא איבד טוטאלית את היכולת להבין.
מאז נחקק סעיף 300 א , בתי המשפט עמדו נגד הזרם הבלתי פוסק של נסיונות של אנשים שהורשעו ברצח להתחשב בהם, לזכות בהתחשבות עקב הפרעה ממנה לקו- כמעט ואין התחשבות.
דליה דורנר אמרה:המצב של סעיף 300 א הוא מצב של הפרעה נפשית בדרגה כל כך גבוהה שכמעט גובלת במחלת נפש.
מאז הוכנס התיקון (כמעט 11 שנים) אין כמעט הכרה במצב הזה והסיבה היא שבית המשפט העליון חושש מניצול לרעה של הסעיף הזה על ידי רוצחים כדי למלט את עצמה. החשש זוהי הסיבה ששנים ארוכות בית המשפט העליון לא מוכן לשנות את עמדתו להכיר רק בחולי נפש בלבד. החשש שאם תרחיב זאת למופרעים למינהם החברה תוצף. הספקנות של בתי המשפט בפסיכיאטרים- בידע וביכולות שלהם .
איך ייתכן שאותם אנשי מקצוע מדברים בשפות שונות?ישנה קטיגוריה נוספת שמתחשבת בצד אלו שלא הגיעו כדי מחלת נפש ממש , בצד אלו שהתעללו בהם במשך תקופה ארוכה, ישנו מצב של אלה שהתגוננו הגנה עצמית אלא שהגזימו בתגובה שלהם היא לא היתה מידתית. גם הגנה עצמית אינה מרשה לנקוט אמצעים בלתי סבירים לצורך אתה הגנה. לגבי אלה שהפריזו במידת התגובה שלהם במסגרת ההגנה העצמית ולכן לא זכו לקבל את ההגנה, ישנה התחשבות לעניין העונש שבכל זאת מה שהיה זה ניסיון להתגונן.