מבקש את התפיסה המוסרית של המשפט הפלילי. יש לבחון כי מי שעשה זאת היה מסוגל לציית לנורמות של אותה חברה שהוא נמצא בה. על מנת לבדוק זאת, המשפט יצר את מושג הכשרות הפלילית שמורכבת משני נטבחים האמורים לעזור לנו לגבש דעתנו בנושא יכולות האדם להפנים את ציווי החברה.
המישורים:
1. בא לבדוק את כשרותו מבחינת הגיל או את בגרות הדעת.
2. עומד על בגרות הרוח/ הכשרות מבחינה מנטאלית.
הכשרות המנטאלית מתחלקת ל 2:
1) בודק את המישור השכלי/ המישור התודעתי או הקוגנטיבי- אנו רוצים לעמוד על 2 יכולות חלופיות של האדם:
א. היכולת שלו להבין את טיב המעשה- בודקים את מודעותו לטיב הפיזי של ההתנהגות.
ב. היכולת שלו להבין את המשמעות הערכית של ההתנהגות/ היכולת שלו להבחין בין טוב לרע.
בוחנים את מודעותו לטיב המוסרי של התנהגות זו.
2) המישור הרצוני- בוחנים את יכולתו של האדם לשלוח על הפעולות הפיזיות – לא רק היכולת של להיות מודע למה שהוא עושה מבחינה פיזית או לטיב המוסרי של התנהגותו אלא היכולת לפקח ולשלוט על הפעולות המוטוריות של גופו. יכולתו להחליט על פעולה או הימנעות ממנה.מעבר למישורים הנ"ל ישנו גם המישור הריגשי- אנו לא מתייחסים אליו כי החברה החליטה כי אין לה יכולות לטפל ביכולות אלה. לדוגמא פסיכופט שהוא פגוע מבחינה ריגשית מדובר על מושג הכהות חודשים.
בנושא של כשרות מבחינת גיל נבדק האם אדם הגיע למצב שהוא מסוגל לקלוט ולהבין את ציווי החברה שהוא נמצא בה. סיבת השאלה היא טבע האדם. הוא לא נולד על היכולות הללו של הבנת הסביבה והפנמת ציווי הסביבה. אנשים מתפתחים בהדרגה, לוקח להם זמן נתון על מנת לקלוט את שפת הסביבה שלהם ואת ציווים של אותה חברה ולהיות מסוגלים להפנים את הציווים האלו ולחיות על פיהם.
האם הגיע לאותה דרגה שאנו בוחנים אותה? כל אדם באופן אידיוידואלי צריכים היינו לבדוק אם באמת הגיע לאותה התפתחות שכלית כדי שנשתכנע שכאשר יצא לעבור עבירה פלילית הבין היטב מה הוא עושה.
החברה ניסתה לעשות זאת , אך מהר מאוד החברה הבינה שזה לא מציאותי ולא פרקטי לבחון כל אדם בנפרד בהקשר לנתוניו האישיים.
ישראל ומדינות אחרות התפשרו וחיפשו אחר פתרונות פרקטים יותר ומצאו כי ניתוח מאגר הידע הפסיכולוגי יכול ללמד אותנו על גיל ממוצע שמיצג פחות או יותר את אותו קו פרשת מים שאדם חוצה שלאחריו ניתן לומר כי הוא כבר "בוגר" מבחינת יכולתו לקלוט את סביבתו. מתחת לקו הזה הוא עדיין קטין ומניחים שכקטין אינו מסוגל עדיין להבין את מה שהחברה מצפה ממנו.
הבעיה עם המבחן הסטטיסטי: הוא אינו מדויק , לוקח בחשבון טעות לגבי סוג מסוים של אנשים ומוכן כמובן להסתכל בהטלת אחריות על מי שבאופן מוחלט לא היה צריך להטיל עליו את האחריות.
כל החברות המערביות התפשרו על צורת המבחן לכשרות הגיל . בישראל קבעו כי קו פרשת המים הוא גיל 12. בעבר גיל הכשירות הועמד על בין 9-13 כאשר מי שמתחת לגיל 9 לעולם אינו אחראי בפלילי, אך בין 9 ל 13 היתה הנחה שהאדם בטווח גילאים זה אינו כשיר לעמוד לדין אלא אם התביעה תשכנע את בית המשפט בהוכחות ברורות שבמקרה האינדיווידואלי של אותו אדם הוא כן בגיר. לאחר מכן הוחלט ללכת על גיל אחיד- גיל 12.
קביעת גיל זה היה צריך להיות תנאי מוגדר- לפני שאתה יודע מה גילו של האדם לא מעמידים אותו לדין! מדינת ישראל לא קיבלה זאת ובמקום להציב זאת כתנאי מוגדר היא החליטה להפוך את הגיל כסייג לאחריות פלילית (כהגנה). הרוצה לטעון כי הוא אינו אחראי להתנהגות הפלילית שהואשם בה יעלה מעצמו את טענת ההגנה – כאשר מייחסים לי את אותה עבירה הייתי קטין.
המדינה לא נושאת באחריות לא להעמיד את הקטין לדין אלא הדבר מוטל על הנתבע. המחוקק פוטר את המדינה מלשאת בנטל הנ"ל ומעביר את הנטל אל כתפי הנאשם עצמו שהוא יטען כי אין לו אחריות פלילית בעצם היותו קטין- אם לא יטען זאת קיימת חזקה בחוק הפלילי שאדם שאינו טוען שיש לו הגנה , שפעל כפי שפעל אבל יש לו הגנה מבחינת החוק הפלילי, החוק מניח שאין לו הגנה.